יומן הקפיטן

בשנת 1996 נסע קפיטן לצלם בקובה, התאהב ונשאר. כעבור חמש שנות מגורים, עשרים שנות עבודה וחצי מליון קילומטר, קפיטן היה ועודנו הרוח החיה שמאחורי הטיול לקובה – לגלות את האוצרות הנסתרים, להכיר את האנשים ולהינות מהשפע שהאי מציע.

ההסטוריה המקוצרת של הסלסה

סלסה היא מוזיקה קצבית ששורשיה נטועים בתרבות האפריקנית. העבדים מאפריקה הביאו עמם לקובה את מקצבי התופים ממולדתם, המוזיקה נטמעה בתרבות המקומית והתפתחה לאורך הדורות. אולם הסלסה לא נשארה בלעדית בקובה – היא הלכה והתפשטה עד שהפכה לתופעה בינלאומית שסוחפת אחריה רקדנים ומעריצים עד היום.

בשנות ה-30 של המאה העשרים הגיע המוזיקאי הקובני מריו באוסה לניו יורק. הוא החל לנגן עם כמה מהתזמורות והאמנים הגדולים של תקופתו כמו קאב קאלאווי ותזמורת הג'אזמן. סגנון הבי-בופ היה פופולרי מאוד באותם הזמנים וכל התזמורות הגדולות והמועדונים הנחשבים ניגנו בי-בופ להנאת הבליינים והרקדנים. יחד עם זאת, עשרות המוזיקאים הקובנים שהחלו להגיע לעיר הגדולה בשנות ה-30 וה-40 השפיעו על המוזיקה עד מאוד ולסגנון החדש שנוצר בעקבות המפגש עם המוזיקה הסגנון הקובני ניתן השם קו-בופ (Cubop).

לא הרבה זמן אחר כך, בשנות ה-50, שיא האופנה היה מסיבות בקצב לטיני – ממבו, צ'ה צ'ה צ'ה ורומבה שלטו ברחבות הריקודים. להקות לטיניות היו פופולריות מאוד והסגנון אף חדר לליבה של התרבות האמריקאית – תעשיית הסרטים בהוליווד ואולפני הטלוויזיה. בתי ספר לריקוד צצו בכל פינה ולימדו את הקצב הלטיני.

בעקבות "הפלישה הבריטית" של שנות ה-60, עם להקות כמו הביטלס והרולינג סטונס, מעמדה של המוזיקה הלטינית הלך ופחת. רק עשר שנים לאחר מכן, תודות לג'וני פאצ'קו וג'רי מאסוצ'י וחברת התקליטים שלהם Fania, חזרה המוזיקה הלטינית לתודעה בארה"ב. להקות ונגנים בניו יורק ופוארטו ריקו חזרו לנגן מוזיקה קצבית, מהירה וסוחפת ולדעתם של רבים כמה מאלבומי הסלסה הטובים ביותר הוקלטו בשנות ה-70.

בשנות ה-80 צצה הסלסה רומנטיקה, סגנון מוזיקלי שהתאפיין בקצב מתון יותר ושירים שעסקו באהבה ויחסים שבינו לבינה. הסגנון זכה להצלחה מסחרית נרחבת, הרבה בזכות נשים ונערות שקנו יותר אלבומים מאשר גברים חובבי הז'אנר. נקודת המפנה החשובה ביותר הגיעה רק כעשור לאחר מכן.

הסלסה עברה מסגנון מוזיקלי שנפוץ בעיקר באמריקה הלטינית וארה"ב לתופעה גלובלית בשנות ה-90. הקונגרס העולמי הראשון לסלסה נערך בפוארטו ריקו ובעקבותיו פסטיבלים ומפגשים רבים נוספים ברחבי העולם. מוזיקאים רבים הפכו ל"שם דבר" וניגנו עבור אמנים שונים עם מכנה משותף אחד – הקצב והסגנון הלטיני של הסלסה.

ישנם סגנונות מוזיקה לטינית נוספים שהופיעו, צברו פופולריות ונעלמו עם השנים. לעומת זאת, הסלסה רק הולכת ומתפשטת בקרב קהל נאמן של מוזיקאים, רקדנים ומעריצים. עד היום הקובנים נחשבים לאבות המייסדים של הסלסה, והסגנון עדיין מתפתח ומשתנה בכל מקום אליו הוא מגיע.